על מנת להעניק תוקף לצוואה ולהוציא את הוראותיה מן הכוח אל הפועל, נדרש להגיש לרשם הירושות בקשה לצו קיום צוואה, רק לאחר מתן צו קיום צוואה, מקבלת הצוואה תוקף וניתן לפעול בהתאם להוראותיה.

קרי, לא ניתן לבצע כל פעולה מכוח הצוואה עד למתן צו קיום בעניינה.

בעת הגשת בקשה לצו קיום צוואה, מתפרסמת הודעה על הגשת הבקשה בעיתון יומי וכן ברשומות, כאשר במסגרת הפרסום ניתנת הזמנה להגשת כתב התנגדות לצו קיום הצוואה תוך תקופה של שבועיים ממועד הפרסום או תקופה ארוכה יותר בהתאם להחלטת הרשם לענייני ירושה.

ההתנגדות לצו קיום צוואה מהווה איזון בין טענותיו של מגיש הבקשה לקבלת צו קיום צוואה לבין כל יורש אחר המתנגד לצו קיום הצוואה, כאשר בטרם יינתן הצו המיוחל יידרש הרשם לשקול ולהכריע בעניין טענות המתנגדים. במקרה שבו לא מוגשת כל התנגדות,  ואין כל מניעה אחרת לקבל את הצוואה כפי שהוגשה, ינפיק רשם הירושות צו קיום צוואה והצוואה תקבל מעמד משפטי וניתן יהא לבצע את הוראות הצוואה.

אך מה על מצב שבו אותו פרסום לא הגיע למתנגד, חלף זמן לא הוגשו התנגדויות וניתן צו קיום צוואה, אילו אפשרויות, אם בכלל, עומדות לאותו מתנגד אשר מבקש באיחור להגיש את התנגדותו?

בשים לב שתם חלף לו מועד ההתנגדות ועסקינן במצב שבו ישנו צו קיום צוואה. מחד ישנו את כלל סופיות הדיון ומעת הגשת צו קיום צוואה הרי שמגיש הבקשה רשאי להסתמך על כך שניתן לו צו ועסקינן במעשה סופי וזאת בתום תקופת הגשת ההתנגדויות. מאידך, המתנגד לא קיבל את יומו וייתכן כי מתן צו קיום הצוואה מהווה עיוות דין ככל שעסקינן בנימוקים העלולים להביא לפסילתו של הצו.

וכיצד נבדל מקרה זה של "עיוות הדין" ממקרה שבו בעל דין לא טרח להגיש כתב הגנה, הרי שגם במקרה זה עלול להיווצר עיוות דין ולו רק מהעובדה כי ייתכן שלבעל הדין יש טענות הגנה של ממש. כיצד בא לידי ביטוי במקרה דנן עקרון סופיות הדיון? מדוע התובע שטרח ועמל בהכנת כתב תביעתו צריך להיות חשוף לתקופת זמן לא מוגבלת שבה יטרח אותו נתבע להגיש כתב הגנתו. התשובות לתהיות אלו ברורות ומוסדרות בתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 201 קובעת כי במקרה שבו ניתנה החלטה על פי צד אחד רשאי בעל הדין שכנגדו ניתנה החלטה להגיש בקשת ביטול תוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה לידיו. קרי, ישנה התחשבות בעקרון סופיות הדיון ובאינטרס התובע ומערכת המשפט להסתמך על פסק דין שניתן.

ברם, האנלוגיה להליך שיפוטי שגויה מיסודה, שכן ישנם הבדלים מהותיים בין הליך צו קיום צוואה לבין הגשת כתב תביעה, בעוד שבהגשת כתב התביעה ישנה חובה להמציא לנתבע את כתבי בית הדין, הרי שחובה זו לא חלה על המבקש כלפי מתנגדי הצוואה ויתכן בהחלט כי אותם מתנגדים לא ידעו באמת ובתמים על הגשת הבקשה "ופספסו" בתום לב את מועד הגשת ההתנגדות. הבדל מהותי נוסף עניינו בתקנות המסדירות את עניין הירושות אל מול הליכים אזרחיים בפני בית המשפט.

התקנות המסדירות את ההליכים בעניין ירושות וצוואות הן תקנות הירושה, כאשר התקנות המסדירות את הפרוצדורה בעניין הליכי שיפוט אזרחיים הן תקנות סדר הדין האזרחי.

 לפיכך, נבקש לבחון את סוגיית המתנגד אשר "פספס" את מועד הגשת ההתנגדות לאורן של תקנות הירושה ולא מתוך אנלוגיה שגויה להליך שיפוטי המתנהל בבית המשפט.

על פי תקנה 27 לתקנות הירושה, ניתן להגיש בקשה לביטול צו ירושה, כאשר הסעיף אינו מכיל כל הגבלה על מועד הגשת בקשת הביטול וזאת בניגוד לבקשת התנגדות התחומה במועדים. ברם, בקשת הביטול כפופה להלכות השיהוי, וככל שעסקינן בטענות אשר רשאי היה מגיש הבקשה להעלות בהתנגדות ולא טרח לעשות זאת הרי שיש שיקול דעת לבית המשפט לא להתייחס לטענה זו.

בדרך כלל כאשר מועלית טענת שיהוי בגין בקשת ביטול, וניתן להראות כי אכן המבקש השתהה בבקשתו, הרי שברוב המקרים דוחה בית המשפט את בקשת הביטול. בעניין זה חשוב להדגיש כי מועד מניין השיהוי אינו נמנה מעת קבלת הצו שבגינו מוגשת בקשת ביטול אלא מהמועד שבו נתגלתה למבקש אותה עובדה או טענה חדשה המצדיקה את הביטול. קרי, ובהתאם לאמור בהחלט יתכן מצב שבו מוגשת בקשת ביטול מספר שנים לאחר קבלת צו ובעקבות הבקשה מתבטל הצו וזאת בכפוף לכללי השיהוי.