לייק, שיתוף ותגובה בפייסבוק: מי אחראי ללשון הרע ברשתות החברתיות

בקצרה: לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, פרסום יכול להיעשות ב"כל אמצעי אחר", ולכן גם ברשת חברתית. בית המשפט העליון קבע ב-2020 (עניין שאול) ששיתוף (Share) של פוסט שיש בו לשון הרע הוא פרסום חוזר שאפשר לתבוע בגינו, אבל לייק אינו פרסום. תגובה נבחנת לפי התוכן שלה. בדרך כלל תובעים קודם את מי שכתב את הפוסט המקורי. מחיקת הפוסט או השיתוף אינה הגנה, אבל בית המשפט רשאי להתחשב בה לטובת הנתבע כשהוא פוסק פיצוי (סעיף 19(4)). נכון לנובמבר 2026.

פוסט פוגעני ברשת לא נשאר אצל מי שכתב אותו. משתפים אותו, עושים לו לייק, מגיבים, מעבירים צילום מסך, ומנהל הקבוצה משאיר אותו באוויר. מי שנפגע שואל את מי אפשר לתבוע, ומי שלחץ על כפתור שואל אם הוא אחראי.

המאמר הזה עוסק רק בשאלה מי אחראי ועל מה ברשתות החברתיות. על ההגנות הכלליות בחוק ועל מכתבי התראה ראו את עמוד עורך דין לשון הרע. על סכומי הפיצוי ראו את מחשבון הפיצוי ללא הוכחת נזק. על התנצלות ראו את המאמר על התנצלות והכחשה בלשון הרע. על ביקורת על עסקים ראו את המאמר על ביקורת שלילית בגוגל. ועל פרסום כתב תביעה ראו את המאמר פרסום כתב תביעה בפייסבוק.

מתי פעולה ברשת היא "פרסום"

חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965, נחקק עשרות שנים לפני פייסבוק. ובכל זאת ההגדרה שלו לפרסום רחבה מספיק כדי לחול גם על הרשת:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע … (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965

סעיף 7 לחוק קובע שהעוולה האזרחית היא פרסום לשון הרע "לאדם אחד או יותר זולת הנפגע". לכן לא צריך מאות צפיות. גם הודעה בקבוצה סגורה, או הודעה שהגיעה לאדם אחד מלבד הנפגע, יכולה להיחשב פרסום.

ברע״א 1239/19 שאול נ׳ חברת ניידלי תקשורת בע״מ (8.1.2020) חזר בית המשפט העליון על כך שהחוק חל על פרסומים באינטרנט (פסקה 36). עוד נקבע שם ש"פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק" (פסקה 42). השאלה הקשה יותר היא מה דינן של פעולות שרק מגיבות לפוסט של מישהו אחר או מפיצות אותו הלאה.

שיתוף, לייק, תגובה ותיוג

בעניין שאול אימץ בית המשפט העליון הבחנה בין שיתוף לבין לייק, וקבע שרק השיתוף הוא "פרסום" כמובנו בחוק (פסקה 43).

• שיתוף. "מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים" (פסקה 45). המשתף יוצר עותק של הפוסט, ולעיתים דווקא השיתוף נותן לו תפוצה רחבה.
• לייק וסימוני רגש. לייק אינו יוצר עותק של הדברים, גם אם האלגוריתם מציג את הפוסט לאחרים בעקבותיו (פסקה 46). קביעה "לפיה גם פעולה המתמצת בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום תחת חוק זה, חורגת מגדרו של איזון זה" (פסקה 75).
• תגובה. "יש להתמקד בתוכן התגובה של אותו משתמש ולא בעצם החזרה על הפרסום" (פסקה 46). תגובה שיש בה בעצמה לשון הרע היא פרסום של המגיב.
• שיתוף שמגנה את הפוסט. משתף שהסתייג בבירור מהפוסט או גינה אותו בטקסט שצירף עשוי ליהנות מההגנה שבסעיף 15(10). ההגנה הזו חלה על פרסום ש"לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן" (פסקה 59).

בית המשפט העליון עצמו הזהיר ש"ייתכן שהנחות המוצא שעליהן נשען פסק דין זה – ההבדלים בין שיתוף ללייק – ישתנו ככל שאופיין של פעולות אלו ברשתות החברתיות ישתנה" (פסקה 76).

כל שיתוף הוא פרסום חוזר: את מי תובעים

החוק חל גם על מי שחוזר על דברים שאדם אחר פרסם, ולכן כל משתף מבצע פרסום משלו (עניין שאול, פסקה 44). יחד עם זאת, במקרה הרגיל "ברירת המחדל היא כי התביעה תוגש קודם כל נגד המפרסם המקורי" (פסקה 49). כדאי לדעת:

1. תביעה בררנית מעוררת חשד. אם רק משתף אחד מתוך רבים נתבע, בלי הבדל של ממש בינו לבין האחרים, בית המשפט עשוי לחשוד במניעי התובע. במצב כזה אף עלול לקום מחסום דיוני בפני התביעה (פסקאות 49 ו-54).
2. יש טעמים לגיטימיים לתבוע משתף. למשל, כשהמפרסם המקורי אנונימי, כשהמשתף הוסיף טקסט פוגעני משלו, כשהוא דמות ציבורית, או כשהשיתוף שלו הגיע לחשיפה רחבה (פסקה 54).
3. ההקלה בסעיף 19(1) חלה על שיתוף. בית המשפט רשאי להתחשב לטובת הנתבע בכך ש"לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". שיתוף שהשפעתו זניחה לעומת הפוסט המקורי עשוי להצדיק פיצוי נמוך (פסקה 62).

מנהל קבוצה או עמוד שמשאיר פוסט

אין בחוק הוראה מפורשת על מנהלי קבוצות ועמודים. סעיף 11 לחוק מטיל אחריות על עורך של "אמצעי תקשורת", אבל מגדיר אותו כך: ”אמצעי תקשורת“ – עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור. לכן התשובה מגיעה מהפסיקה, והיא תלויה בנסיבות.

בת״א (שלום ראשון לציון) 56502-01-17 לחיאני נ׳ סדובסקי (10.9.2020) נדחתה הטענה שאחד מ-15 מנהלים של קבוצה שבה כרבע מיליון חברים אחראי לפרסומים שכתבו בה אחרים. בית המשפט קבע ש"לא הוכח כי הנתבע ידע על דבר אותו פרסום ונמנע מלהסירו", והוסיף ש"שונה הדבר כאשר אותו מנהל מודע לפרסום ואף נעשית כלפיו פנייה או דרישה להסרת הפרסום" (פסקה 82).

ברע״א 1954/24 וקנין נ׳ קיבוץ ניר דוד (7.1.2025) כתב השופט סולברג, שהשופט שטיין הצטרף לדעתו, שכשבוחנים אם תביעה היא תביעת השתקה יש לשקול גם את בחירת הנתבע. הוא הוסיף, "מבלי לטעת בדבר מסמרות", שביטוי אפשרי לבחירה בעייתית הוא "בחירה לתבוע מנהל קבוצה … בגין פרסומים מן הקבוצה, חלף תביעת המפרסמים הישירים, ללא הצדקה מספקת" (פסקה 61).

בפועל: מי שנפגע מפוסט בקבוצה צריך לפנות למנהלים בכתב, עם קישור מדויק לפוסט. מנהל שקיבל פנייה כזו צריך לבדוק אותה מהר.

מחיקת הפוסט: מה היא משנה

מחיקה אינה מבטלת פרסום שכבר נעשה. החוק אינו מונה אותה בין ההגנות, אלא בין ההקלות:

"(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע …"

סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965

בעניין שאול הובהרו שני דברים:

• מחיקה בידי המפרסם המקורי. "אם המפרסם המקורי מוחק את הפוסט המעוול, הוא יוסר אוטומטית גם מהחשבונות של המשתמשים המשתפים אותו". אבל צילומי מסך יכולים להמשיך להסתובב (פסקה 49).
• מחיקה בידי משתף. המשתף יכול למחוק רק את השיתוף שלו. ובכל זאת, "כאשר המשתף מסיר בעצמו את השיתוף שלו … יש מקום להכיר בתחולתה של ההקלה" (פסקה 64).

למי שפרסם או שיתף: מחיקה מהירה היא בדרך כלל צעד נכון, ושמרו תיעוד של מועד המחיקה. למי שנפגע: צלמו את הפרסום לפני ששולחים דרישה להסרה.

איך שומרים ראיות

בתביעה על פרסום ברשת, הקושי הוא לעיתים בהוכחה ולא בדין. בעניין לחיאני, צילום המסך היחיד שהראה שהנתבע היה מנהל הקבוצה צולם כארבעה חודשים אחרי הפרסום הפוגע. בית המשפט ציין שאפשר היה להביא חוות דעת מומחה, תיעוד רשמי מהרשת או עדות של מנהל אחר (פסקה 82). מה כדאי לתעד:

1. צילום מסך מלא. הפוסט, שם הכותב, התאריך והשעה.
2. כתובת URL מדויקת. של הפוסט, של כל שיתוף ושל הפרופיל של מי שכתב או שיתף.
3. מספר הלייקים, השיתופים והתגובות. לפי עניין שאול, היקף החשיפה "המשתקף ככלל בכמות הלייקים והשיתופים" (פסקה 54).
4. מי היו המנהלים ביום הפרסום. אם מדובר בקבוצה, צלמו את רשימת המנהלים באותו זמן.
5. עדים שראו את הפרסום. רשמו מי ראה אותו ומתי.
6. הקלטת מסך. גלילה רציפה מהפרופיל אל הפוסט עוזרת להוכיח שהצילום לא נערך.

אל תחכו. פוסטים נמחקים, פרופילים נסגרים, ותקופת ההתיישנות רצה.

פרופיל פיקטיבי או מפרסם אנונימי

כשהפוסט נכתב מפרופיל פיקטיבי, השאלה היא אם אפשר לחייב גורם שלישי לחשוף מי עומד מאחוריו. ברע״א 4447/07 מור נ׳ ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע״מ (25.3.2010) נקבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה ריבלין: "לא מצאתי כי קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי" (פסקה 22). באותו מקרה התבקשה ספקית אינטרנט לחשוף את זהות המפרסם, ונקבע שהסדרה כזו צריכה לבוא מהמחוקק.

בבג״ץ 589/17 פלונית נ׳ הכנסת (26.1.2017) דחה בית המשפט העליון בקשה לשנות את ההלכה, וחזר על כך ש"הנושא צריך להיות מוסדר על ידי המחוקק" (פסקה 4). באותו פסק דין הזכיר בית המשפט שכאשר העוולה היא גם עבירה, אפשר להגיש תלונה במשטרה.

מה אפשר לעשות בכל זאת:

• לדווח לפלטפורמה. לרשתות החברתיות יש כללי קהילה ומנגנוני דיווח על פרופילים מזויפים ועל תוכן פוגעני. אלה כללים של החברה, לא חובה שבחוק, וההחלטה בידיה.
• לבחון תביעה נגד משתפים מזוהים. כשהמפרסם המקורי אנונימי, יש טעם לגיטימי לתבוע את מי ששיתף (עניין שאול, פסקה 54).
• לשמור את כל הראיות. גם אם הזהות תתגלה רק בהמשך, תצטרכו להוכיח מה פורסם ומתי.

שאלות נפוצות

לקריאה נוספת: מחשבון פיצוי על לשון הרע · כל המאמרים על לשון הרע · לשון הרע ביחסי עבודה · יצירת קשר

מקורות: חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הנוסח המעודכן של החיקוקים מופיע באתר נבו.